<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"ס</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אמרי' פרק קמא דבבא קמא (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזקין ולשואל פירש רשב"ם (ב"מ דף צ"ו ד"ה זיל שלים) אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין הלכך גנב וגזלן יחזרו הנבילה או השברים כדמים שהם שוים בשעת העמדה בדין ועליהם ישלמו כל התשלומין. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקינן שהשואל דינו בנזקין שהניזק מקבל הפחת. בפרק מרובה (ב"ק ס"ח) שוין ר' יוחנן ורב נחמן שגנב וטבח ומכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ד' וה' ואין צריך לומר אם טבח ומכר לאחר לאחר יאוש שהיא משלם ד' וה' שהרי הועילו מעשיו וקנה לוקח.
<h2>דף נז.</h2>
שלא לגנוב ממון דכתיב (ויקרא י"ט) לא תגנובו. גנב זה הנטמן מחמת בני אדם ואינו לוקה לפי שניתן לתשלומין. ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גנבת דעת הבריות ואפילו דעתו של גויא). א) כתב ה"ר יונה ז"ל אמרו רבותינו לא תגנוב על מנת למקט שלא יאמר אגנוב כלי מפלוני כדי שיצטער ויקוט בפניו ויוזהר בשמירת כליו ואחר כך אחזירנו לו. מותר לגנוב בחופות ובשאר שמחות מהא דאמר בפרק החליל (סוכה מ"ה) היו חוטפין אתרוגיהן ולולביהן בשמחת בית השואבה, ואמר בירושלמי מעשה בחסיד אחד שהיה עונה אמן על כל ברכותיו וראה שהיו שחוטפין וחטף אתרוג אחד ומכר אותו בדמים יקרים עד שהיה עשיר גדול. עכ"ל תו'. וכן אסור ליטול כלי מבית חבירו דרך גניבה להשתמש בו ולהחזירו וכן אסור לגנוב את שלו מאחר הגנב שלא יראה כגנב אלא שבור את שניו ואמור לו שלי אני נוטל איזהו גנב זה הלוקח ממון חבירו בסתר שלא בידיעת הבעלים כדאמר פרק הכונס (ב"ק נ"ז) כיון (דמיחשבא) [דמיטמרא] מאינשי גנב הוא אבל אם לקח בגלוי ובחזקה אינו גנב אלא גזלן וליסטים מזויין שגנב אינו גנב אלא גזלן אע"פ שאין הבעלים יודעים בעת שגנב.
<h2>דף סב:</h2>
גנב שהעידו עליו עדים כשרים חייב לשלם לבעל הגניבה ואם גנב דינר משלם שנים או גנב חמור או כסות או גמל משלם שנים בדמיה הודה מעצמו שגנב משלם הקרן ופטור מן הכפל. שנינו בפרק מרובה תשלומי כפל נוהג בכל אבל בתשלומי ד' וה' אינן נוהגים אלא בשור ושה שאם גנב שור או שה וטבח ומכר משלם על השה ד' ועל השור ה'.
דין הגנב לשלם הקרן והכפל ד' וה' מן המטלטלין שלו ואם לא נמצא לו מטלטלין בית דין יורדין לנכסיו וגובין הכל מן המעולה שבנכסים כשאר נזיקין ואם אין לו קרקע ומטלטלין בית דין מוכרין הגנב ונותנין דמיו לניזק שנאמר אם אין לו ונמכר בגנבתו ואמרו רבותינו בפרק היה נוטל (סוטה דף כ"ג) האיש נמכר בגנבתו ולא האשה ואינו נמכר בכפל ובתשלומי ד' וה' אלא הרי הוא חוב עליו עד יעשיר.
עוד בפרק מרובה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען ש[נ]גנב הפיקדון מביתו אם נשבע ואחר באו עדים ששקר טען שהפיקדון היה אצלו משלם תשלומי כפל שהרי הוא כגנב ואם טבח ומכר אחר שנשבע משלם ד' וה' ואם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא קרן בלבד, ואם שלח ידו וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל שכיון שלח יד נתחייב וקנהו. הטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן לו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע ואחר כך באו עדים פטור מן הכפל דאין נתינת קטן כלום וצריך שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול.
<h2>דף סה.</h2>
תניא בפרק מרובה ומסיק שם דמודה רב גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ד' וה' כשעת הגניבה ואמר ר' אליעזר (לפנינו אי' אילעא) גנב או גזל טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו ואם אחרי כן טבחו או מכרו שלו הוא טובח או מוכר ואינו משלם תשלומי ד' (וז') [וה'] אלא משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה והלכה כמותו דתנן כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה ואמרי' זה הכלל לאתויי דר' אליעזר.
אמר רב גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם הקרן בשעת הגניבה שהרי שנינו (צ"ג ע"ב) כל הגזלנין כשעת הגזילה משלמין גם על היוקר אבל תשלומי ד' וה' וכפל בשעת העמדה בדין. אמר רבא בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג) ומודה אם היה שוה בשעת הגזילה או הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או מכרו משלם הכל כשעת העמדה בדין שהואיל אילו היתה בעין היתה חוזרת נמצאת ששעת הגזילה היא שעת שחיטה או שעת שבירתן ואם מתה הבהמה או נאבד הכלי מאליו משלם קרן כשעת הגניבה שהרי עכשיו לא נגע בה ועל מה אתה מחייבו על שעת הגניבה באותה שעה לא היתה שוה כי אם שנים אבל תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין אע"פ שהוקר ומודה רב בזה כדמוכח במרובה.
<h2>דף סח:</h2>
אמרי' פרק קמא דבבא קמא (דף י"א) אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל שמין לנזקין ולשואל פירש רשב"ם (ב"מ דף צ"ו ד"ה זיל שלים) אין שמין להם כשעת מיתה ושבירה אלא מקבלין הפחת שמשעת מיתה ושבירה עד שעת העמדה בדין הלכך גנב וגזלן יחזרו הנבילה או השברים כדמים שהם שוים בשעת העמדה בדין ועליהם ישלמו כל התשלומין. מעשה באחד ששאל גרזן מחבירו ושברה ומסקינן שהשואל דינו בנזקין שהניזק מקבל הפחת. בפרק מרובה (ב"ק ס"ח) שוין ר' יוחנן ורב נחמן שגנב וטבח ומכר לפני יאוש בעלים אע"פ שלא קנה לוקח והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הרי זה משלם תשלומי ד' וה' ואין צריך לומר אם טבח ומכר לאחר לאחר יאוש שהיא משלם ד' וה' שהרי הועילו מעשיו וקנה לוקח.
<h2>דף עא.</h2>
הגונב שטרות אינו משלם כפל. שותפים שגנבו וטבח אחד מהם או מכר מדעת חבירו משלם תשלומי ד' וה' ואם עשה שלא מדעת חבירו פטורין מתשלומי ד' וה' ומחייבין בכפל במה דברים אמורים כששניהם הוציאוה ומרשות בעלים אבל הוציאה אחד מדעת חבירו פטור חבירו שאין שליח לדבר עבירה דדוקא טביחה אמר במרובה או לרבות השליח.
<h2>דף עה:</h2>
מסקינן בפרק מרובה הודה בבית דין שגנב ואחר כך באו עדים שגנב פטור מן הכפל שהרי חייב בעצמו בקרן קודם שבאו עדים אבל אם אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם ד' וה'.
<h2>דף צג:</h2>
[לעיל ס"ו ע"א] אמר רב גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן ובשעת הגניבה היה שוה ד' ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם הקרן בשעת הגניבה שהרי שנינו כל הגזלנין כשעת הגזילה משלמין גם על היוקר אבל תשלומי ד' וה' וכפל בשעת העמדה בדין. אמר רבא בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג) ומודה אם היה שוה בשעת הגזילה או הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ד' אם שחט או מכר או שבר הכלי או מכרו משלם הכל כשעת העמדה בדין שהואיל אילו היתה בעין היתה חוזרת נמצאת ששעת הגזילה היא שעת שחיטה או שעת שבירתן ואם מתה הבהמה או נאבד הכלי מאליו משלם קרן כשעת הגניבה שהרי עכשיו לא נגע בה ועל מה אתה מחייבו על שעת הגניבה באותה שעה לא היתה שוה כי אם שנים אבל תשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין אע"פ שהוקר ומודה רב בזה כדמוכח במרובה.
<h2>דף קיד:</h2>
שנינו בפרק הגוזל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר את כליו וספריו ביד אחרים או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו מכלים העשוין להשאיל ולהשכיר אם באו עדים שאלו כליו של זה ישבע זה שהם בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח אותם ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו ופירש רש"י שמדבר לפני יאוש דאי לאחר יאוש קנה אותם המחזיק בהם ביאוש ושינוי רשות אמנם בספרים נראה שהוא לעולם לפני יאוש לא קנה המוחזק בהן לפי שאין רגילות להתיאש מספרים שבאים לעולם ביד ישראל ולא ביד גוים. עוד הארכנו בעניין דברים העשויין להשאיל בעניין חלוקות השבועות.
היה הבעל הבית עשוי למכור כליו ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אין מחזירין מיד הלקוחות שמא מכרן לאחרים אבל באו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד וצעק בלילה גנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אמרו הללו כליו של פלוני הרי זה נאמן וישבע זה שהכלים בידו בנטילת חפץ [כמה הוציא] ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו.
<h2>דף קטו.</h2>
גרסינן בפרק הגוזל אחרון אמר ר' יוחנן משום ר' ינאי הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב שזה החפץ שמכרו פלוני והוא גנבו בפנינו חוזר החפץ לבעליו הבעלים נותנין ללוקח דמים שנתן לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב והלכה כר' יוחנן, עכ"ל ס"ג (הלכות גניבה סי' ע"א).
אמר רבא ואי גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו ממון שנתן נתיאשו הבעלים מן הגניבה בין שנתיאשו קודם שלקחה בין שנתיאשו אחר שלקחה קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה. לקח מן הגנב שוה מאה במאתים או שוה מאתים במנה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כדמפ' שם והלכתא בכולהו עשו תקנת השוק חוץ מגנב ופרע חובו גנב ופרע היקפו שלא עשו בו תקנת השוק ונוטלו בעל הבית בלא דמים שהרי אומר למוחזק לא נתת לגנב דמים אלו כדרך השוק על דעת שיתן לך חפץ זה. ומורי רבי' יהודה כתב שמצא בשם רבינו תם [שאומר] (שכולל) גם גנב מפורסם שיעשו בו תקנת השוק ואם היה אומר לטובה נתכוונתי להשיב אבידה נאמן לדברי הכל (עיין ב"מ דף קט"ז תוס' ד"ה והא) — הגה"ה, אדם שקבל גניבה אחת וידע שבא מאבידה ובא בעל האבידה אם נתן סימנין באבדה שאבד ישלם לו המעות שלוה עליו בלא ריבית ואפילו נתן האיש שקבל הגניבה מעות לפקיד מפני העלילה שלקח הגניבה מכל מקום לא ישלם רק קרן הראשון. עכ"ל תו'.
בזמן [ש]הלוקח עושה דין עם בעל הבית אם אין עדים בכמה לקחו הרי התגר נשבע בנקיטת חפץ בכמה לקחו ונוטל מן הבעלים בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות התגר נשבע ונוטל. הממשכן את הגנבה בין שמשכן אותה ביתר מדמיה או בפחות הבעלים נותנים לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב אלא אם כן היה הגנב מפורסם לקח מגנב שאינו מפורסם בק' ומכר בק"כ והוכר הגנב בעל הגניבה נותן לזה האחרון ק"כ ונוטל גנבתו ואחר כך חוזר הבעל ונוטל כ' של שכר מן המוכר ונוטל מן הגנב הק' ואם גנב מפורסם הוא נוטל הק"כ מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע לגנב בק' דינר של קרן והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי ואפילו ק' שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר ונוטל הקרן מן הגנב וכל הדברים האלה לפני יאוש כמו שבארנו, עכ"ל המיימון (הלכות גניבה פ"ה ה"ט).
<h2>דף קיח:</h2>
שומר שגנב מרשותו כגון שגנב סלע או טלה מן העדר שהופקד אצלו אם יש עדים עליו חייב בכפילו ואף על פי שהחזיר הסלע למקומה והטלה לעדרו הרי זה חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים שהרי כלתה שמירתו כאילו לא החזיר כלום עד שיודיע את בעליו שכך אומר ר' עקיבא בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ח) ואע"פ שרבי ישמעאל חולק עליו ופוטר כשהחזירו מכל מקום הלכה כר' עקיבא מחבירו, ור"י ז"ל פוסק כר' ישמעאל שאנו מעמידים בפרק המפקיד (ב"מ מ') סתם המשנה כמותו אבל הגונב סלע מחבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו קיימא לן כר' יוחנן שאומר שם (ב"ק קי"ח) שאם ידעו הבעלים בגנבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה מעותיו מכיסו ומצא המניין שלם פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו אפילו מניין אינו צריך אלא כיון שהחזירו למקומו נפטר באחריותו במה דברים אמורים בדבר שאין בו רוח חיים אבל הגונב טלה מן העדר של חבירו וידעו בו הבעלים והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים ומת או נגנב חייב באחריותו ואם מנו הצאן והיא שלימה פטור ואם לא ידעו הבעלים לא בגנבתו ולא בחזירתו אע"פ שמנו הצאן והיא שלימה חייב באחריותו עד שיודעים הבעלים כדי שישמרו הטלה הגנוב שהרי למד פסיעת חיצוניות ומתוך כך קל לברוח שכן אומר שם רב חסדא בפרק הגוזל האחרון (שם) וכן הלכה.
אסור ליקח מן הגנב חפץ שגנב ועון גדול הוא שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לגורם גניבות אחרות שמא אם לא ימצא לוקח אינו גונב ועל זה נאמר במשלי (כ"ט) חולק עם גנב שונא נפשו.
מתוך ההלכות שבפרק הגוזל אחרון למדנו שכל דבר שהוא גנוב אסור ליקח אותו וכן אם חזקת רוב אותו דבר שהוא גנוב. אין לוקחין צמר מן הרועים או חלב או גדיים אבל לוקחין מהן חלב או גבינה במדבר אבל לא בישוב ומותר ליקח מן הרועים מן ארבע צאן ארבע גיזות של צמר מעדר קטן או חמש מעדר גדול שאין חזקתו שהוא גונב בדבר רב, כללו של דבר כל דבר שהרועה מוכרו אם בעל הבית היה מרגיש בו מותר ליקח אותו מן הרועה אין בעל הבית מרגיש בו אסור ליקח אותו. אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות אלא בזמן שהן יושבין ומוכרין הסלים והטורטנים לפניהם שהרי הדבר היה גלוי ויש לו קול ואין זו גניבה, ולוקחין מפתח הגינה ולא מאחו[ר]י הגינה, וכולן שאמרו הטמון אסור ליקח מהן. ומותר ליקח מן האריס שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים — הגה"ה, אין לוקחין מן הנשים מן העבדים ומן הקטנים לפי דשמא גנובים הן לבעליהם והתינוק לאב וכל שכן שאסור לקבל מהן מתנה דיד בן כיד אביו מאחר שהוא סומך על שולחנו, ל' עץ חיים — אלא דברים שחזקתו שלהן מדעת הבעלים כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים כשרין, וכולן שאמרו הטמון אסור ליקח מהן מפני שהן בחזקת גניבה, לשון ס"ג (שם) הגה"ה, האשה שנתנה לחתנה או לאדם אחר נהי דאין מקבלין מהן כי אם דבר מועט מכל מקום אין מוציאין בבית דין מהם, עכ"ל תו'. וקטן ואשה מקבלין מהם דבר קטן לצדקה כגון פשו' לצדקה או כמו צידת אוכל הבית בשר ויין אבל דבר גדול אסור שמא מבעליהן גנבו אותו חייב לשלם בבית דין.
דין אין לוקחין מן הצבע אירין ונימין ולא כל דבר שאנו יכולין לתלות שמא גנבו ואם לקחו וידע שהם גנובין הפסיד מעותיו ויחזיר לו המוכר כדפירשתי. ויש ללמוד הנושא אלמנה ויש לה בנים מבעלה שמת דאסור לישא אותה ולקדשה אם נותנת דמים יותר מכדי כתובתה לבעלה כי הם באים מגניבה ואם לקחה ונתנה לו מעות יותר מכדי כתובתה הבעל חייב להחזירם ליורשים בבית דין ואין לתלות ולהקל שמא הרויחה בהם מכתובתה שהרי מעשה ידיה של יתומים מאחר שהיא נזונת מהם כדאיתא בכתובתה ואפילו אינה נזונת מכל מקום אם היא רוצה נזונת מהם ויכולה לתבוע מהם בבית דין ואם שהתה ג' שנים יש לומר שמחלה להם מזונות ואם היא רוצה שיהיו מעשה ידיה שלה צריכה לומר בבית דין ראו מה שהניח לי בעלי הריני כנושה ואוכלת אז מעשה ידיה לעצמה כדאיתא בכתובות ועל זה נכשלו כמה גדולים ה' ימחול להם, עכ"ל עץ חיים. ולוקחין בצים ותרנגולים בכל מקום ומכל אדם והטמון אסור. נימין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אילו של בעל הבית. החייט ששייר מן החוט כדתני בר קפרא בירושלמי (ב"ק פ"י הי"ב) כדי משיכת מחט ושייר מן הבגד מטלת שהוא ג' אצבעות חייב להחזירם לבעלים פחות מכן נוטלין. נסורת שהחרש מוציא במעצד שלו ובכשיל של בעל הבית, ואם היה עושה אצל בעל הבית אז הנסורת של בעל הבית, וכל אילו הדברים וכיוצא בהן הולכין אחר המנהג ועיקרי הלכות אילו בפרק הגוזל (דף קי"ח קי"ט), עכ"ל סמ"ג (שם).
